החלטה בתיק ת"א 20237-05-12

1. בפני בקשה מטעם המבקש 1 (נתבע 6) לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר עילה, התיישנות, שיהוי והעדר יריבות. כן בפני בקשה מטעם המבקש 2 (נתבע 1) לדחיית התובענה על הסף מפאת היעדר יריבות. מטעמי נוחות, יכונה להלן המשיבים - תובעים, המבקש 1 - הבנק  והמבקש 2 - טויסטר.
2. בכתב התביעה נטען כי התובעים הם יורשיו של המנוח מהגרפטה בניהו ז"ל (להלן: המנוח), שהיה תושב ואזרח איראן והלך לעולמו ביום 26.10.79. למנוח היו שני חשבונות בנקים בישראל בסניף של הבנק ובסניף של נתבע 5. חשבונות אלה נפתחו בשנת 1978. לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים 1-3 או מי מטעמם זייפו את חתימת המנוח על שטר חוב.  25 שנה לאחר פטירת המנוח, בשנת 2004, טויסטר הגיש את השטר לביצוע לנתבעת 4, לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, נגד המנוח ונגד הנתבע 4 שחתם כערב, באמצעות הנתבע 3, ששימש פרקליטו. הנתבעים 1-3 או מי מיהם הציגו בתיק ההוצאה לפועל אישור מסירה כוזב על מסירת מסמכי ההוצאה לפעול לקרוב משפחה של המנוח במקום הנחזה להיות מקום מגוריו, למרות שהמנוח לא גר שם מעולם. לבקשת הנתבעים 1-3 הוטלו עיקולים על חשבונות המנוח אצל הבנק ואצל נתבע 5. בעקבות זאת, כספי המנוח הועברו ללשכת ההוצאה לפועל וממנה אל נתבעים 1-3 או מי מהם. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי חתימתו של המנוח על השטר זויפה והאזהרה לחייב מטעם ההוצאה לפועל לא הומצאה כדין. עוד נטען כי לתובעים, שהם תושבי איראן, נודע מעשה המרמה והזיוף רק בחודש נובמבר 2010 עת ביקר התובע 1 בישראל.

       העדר עילה

3. לטענת הבנק, אף אם יוכחו כל העובדות בכתב התביעה, אין הוא מגלה עילה נגדו. מכתב התביעה עולה כי הטענה המרכזית של התובעים היא שהנתבעים 1-3 עשו יד אחת כדי להוציא במרמה כספים שהיו  מופקדים בחשבון אצלו. לא נטען בכתב התביעה כי הבנק נטל חלק במעשים אלה. פעולת הבנק בפרשה הסתכמה בכך שפעל מכוח צווים שיפוטיים חלוטים שהינם בבחינת מעשה בי-דין להם הוא מחויב לציית מכוח הדין. תפקידו של הבנק בהקשר זה הוא "טכני" וזאת נוכח הסנקציות החריפות שעלולות להיות מוטלות על הבנק ככול שלא ימלא במדויק אחר הוראות הצו. יתרה מכך, הכספים הועברו על ידי הבנק ללשכת ההוצאה לפועל ולא למי מהנתבעים 1-3.  התובעים מתנגדים לבקשה.
4. דעתי היא כי בעניין זה הדין עם התובעים. ידוע כי "בית המשפט, בבואו למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, ינהג איפוא משנה זהירות, ודי באפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו, כדי שבית המשפט ימנע ממחיקת התביעה על הסף" (ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג(3) 124 (24.9.1989); ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 171 (מהדורה עשירית, תשס"ט)). אכן, בכתב התביעה לא נטען כי לבנק היה יד ורגל במעשי הזיוף והמרמה הנטענים. כמו כן, אין מחלוקת כי הבנק פעל מכוח צו עיקול שהופנה אליו מטעם לשכת ההוצאה לפועל. בתמצית, הטענה העיקרית של התובעים כלפי הבנק היא, שהוא הפר חובת התנהגות כלפיהם בכך שלא הפנה את תשומת לב ראש ההוצאה לפועל לכך שמדובר בחשבון של תושב זר שמשך שנים רבות לא נעשתה בו כל פעילות.
5. טענה זו מעוררת קושי הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי, נותר עדיין לבדוק את נסיבות המקרה המדויקות. במישור המשפטי, אכן קיים ספק של ממש האם הפר הבנק חובה, מכוח חוק, בהעבירו כספים ללשכת ההוצאה לפועל בהתאם לצו עיקול. יחד עם זאת, בפסיקה נרחבת העוסקת בחובות של תאגידים בנקאיים כלפי הפרט, הוטלו עליהם חובות מתחום המשפט הציבורי (ראו: ע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט פ"ד מז(3) 309 (1.7.1993); ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר פ"ד מט(1) 369 (19.3.1995); ע"א 5893/91 טפחות- בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח פ"ד מח(2) 573). בשים לב לנתונים החריגים של האירוע, בשלב זה, ולצורך הבקשה שלפני, אין בידי לקבוע אפריורית כי טענת התובעים אינה ראויה לבירור.

       התיישנות

6. לטענת הבנק, התובענה נשוא בקשה זו התיישנה זה מכבר. זאת מהטעם שהתובענה הוגשה ביום 10.5.2012 ואילו העיקולים בחשבון הבנק הוטלו ביום 13.2.2005, כשבע שנים ושלושה חודשים ממועד הטלת העיקול. הבנק מוסיף וטוען כי התובעים נמנעו מלהסביר כיצד "התגלה" להם מעשה המרמה הנטען רק בשנת 2010 בעת ביקורו של התובע 1 בישראל. עצם הדבר כי התובע 1 ידע לגשת לבנק ולברר אודות החשבון מיד עם הגיעו לישראל מלמד כי לא היתה מניעה לברר אודות החשבון גם שנים קודם ולהודיע לבנק אודות פטירת המנוח. לפיכך, הדבר נעשה מתוך מעשה או מחדל של התובעים מבלי שיש לכך השפעה על מרוץ ההתיישנות. אף אם התובעים לא ידעו, עובר לשנת 2010, אודות הטלת העיקולים בחשבון, הם יכלו בזהירות סבירה המצופה מכל בעל חשבון סביר ובאמצעים פשוטים למדי לברר אודות הנעשה בחשבון במהלך כל השנים מאז פטירת המנוח. התובעים אף לא טרחו להודיע לבנק אודות פטירת המנוח ולמעשה יצרו מצג בפני הבנק לפיו אין להם טענה כנגד העיקולים. התובעים מתנגדים לבקשה.
7. אף בסוגיה זו דעתי היא כי הדין עם התובעים. לצורך בחינת השאלה האם התובענה התיישנה, יש לבחון מתי נוצרה עילת התביעה שעל יסודה הוגשה התביעה נגד הבנק. עילת התביעה מוגדרת כמועד בו נוצר לתובע כוח התביעה הפוטנציאלי, הכולל גם את התגבשות הנזק.  עצם הטלת העיקול על החשבון בבנק בודאי לא הקים בידי התובעים עילת תביעה נגד הבנק בגין הפרת חובת התנהגות כלפיהם. לפיכך התובענה לא התיישנה בעת הגשתה. במצב דברים זה איני נדרשת לבחון האם חלים בענייננו החריגים הקבועים בסעיפים 8 ו-14 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. 

      שיהוי

8. לטענת הבנק, יש לדחות את התובענה גם בשל שיהוי חריג ובלתי מוסבר אשר גרם לו נזק ראייתי חמור. לפי הנטען, התובענה הוגשה 12 ימים בלבד לפני שחלפו שבע שנים ממועד העברת הכספים בחשבון ללשכת ההוצאה לפועל. בכך יש להעיד על חוסר תום ליבם של התובעים בהגשת התובענה. בהתנהלות זו, כך הטענה, יצרו התובעים בפני הבנק מצג לפיו הם זנחו כל טענה ביחס לעיקול שהוטל בחשבון הבנק. הבנק הסתמך על שתיקתם של התובעים ושינה מצבו לרעה הן בכך שהעביר זה מכבר את הכספים לידי לשכת ההוצאה לפועל והן בכך שחלוף הזמן הביא לקושי ראייתי של ממש באיתור מסמכים ועדים בכל הנוגע לניהול החשבון בבנק. התובעים מתנגדים לבקשה.
9. גם בסוגיה זו דעתי כי הדין עם התובעים. טענת השיהוי היא טענה הפוגעת בצפיות התובע ובזכות הגישה לערכאות. לפיכך "התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת פרוקצי'יה (2.7.2003)). בשלב זה של ההליך, בשים לב למקום מגוריהם של התובעים, על כל ההשלכות הנובעות מכך, אין בידי לקבוע כי התובעים זנחו את תביעתם. מכל מקום, וזהו העיקר בעיני, לא השתכנעתי כי הבנק שינה מצבו לרעה עקב כך. אין יסוד לטענה כי העברת הכספים לידי ההוצאה לפועל שינתה לרעה את מצבו של הבנק שכן לא מדובר בנזק אשר נגרם עקב השיהוי בפנייה אל בית המשפט. הטענה בדבר הנזק הראייתי נטענה באופן לאקוני ולא פורטה די צורכה ולפיכך אין היא מצדיקה את סילוק התובענה על הסף. מכל מקום ברי כי אין בטענה זו ממש ככול שהיא מתייחסת לדיון בטענה המשפטית בנוגע להפרת חובת ההתנהגות הנטענת. בשים לב לכלל נסיבות העניין, לא השתכנעתי כי הבנק עמד בנטל הנדרש לסילוק התובענה מפאת שיהוי.

       העדר יריבות

10. בכתב התביעה נטען כי התובעים הם יורשיו של המנוח (בנו ואלמנתו). לכתב התביעה צורפו העתק מצו הירושה  אשר סומן כנספח א' ותרגום רשמי לאנגלית אשר סומן כנספח ב'.  הן הבנק הן טויסטר טוענים כי אין במסמכים אלה כדי לבסס את טענת התובעים בדבר היותם יורשים של המנוח ולפיכך אין יריבות ביניהם. ראשית, "צו ירושה" שצורף לכתב התביעה הוא מהרשויות באיראן ותרגום לכאורה של אותו צו ירושה נעשה לשפה האנגלית. המבקשים טוענים כי תקנה 54א לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, מחייבת לצרף לכל מסמך שאינו כתוב בשפה העברית או ערבית, תרגום לעברית או ערבית מאושר על ידי נוטריון. שנית, מנספח א'  נראה כי מדובר בצוואה. ככול שמדובר בצו ירושה, מהנספחים לכתב התביעה עולה כי למנוח היו שלוש בנות נוספות מלבד התובע 1 אשר לא ברור מדוע אין הן צד לתובענה. ככול שמדובר בצוואה, מאחר שלא נטען וממילא לא הוכח כי לתובעים צו לקיום צוואה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 39 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 היה על התובעים לבקש צו לקיום צוואה על מנת שתקום להם הזכות לתבוע זכויות מכוח אותה הצוואה. הבנק מוסיף וטוען כי בכתב התביעה הזדהה התובע 1 רק כבעל דרכון איראני ומצוין מספרו אולם נתונים אלו אינם מצוינים בצוואתו של המנוח.
11. נוכח הטענות הנ"ל, הוסיפו התובעים בתגובתם מסמכים ותצהירים שנועדו ליתן מענה לטענות אלו. לתגובה הוסף תרגום צו הירושה לשפה העברית בצירוף אישור מתורגמן ואישור נוטריוני (נספח 1 לתגובה). הובהר כי על פי צו הירושה של בית המשפט באיראן, המנוח הוריש את רכושו לאשתו ובנו (התובעים) וחייב אותם לשלם לבתו, גב' יפה מהגרפטה סך של 2 מיליון ריאל. לתגובה צורף אישור רשמי מגברת יפה מהגרפטה כי סכום זה שולם לה לפי צו הירושה וכן צורף תרגום נוטריויוני (נספח 2). התובעים מציינים כי לדעתם ההסתמכות על תקנה 54א' לתקנות הירושה היא מוטעית, שכן תקנה זו עניינה במסמך המוגש לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט כאשר בתקנה 1 מוגדר "בית המשפט" כבית המשפט לענייני משפחה. מכל מקום, למען הזהירות מבקשים התובעים לראות בתרגום הנוטריוני של צו הירושה לשפה העברית ואישור בתו של המנוח כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה ולחלופין לאשר תיקון כתב התביעה על דרך צירופם לכתב התביעה. 
12.  בנוסף לאמור לעיל, לתגובה צורף גם תצהירו של תובע 1 המצהיר בשמו ובשם התובעת 2 כי הם בנו ואלמנתו של המנוח וכי מספר תעודת הזהות האיראנית שלהם הוא אותו מספר המופיע בצו הירושה (נספח 3). לפי הנטען, בשל המצב השורר באיראן, העדר נציגות ישראלית במדינה זו והקושי לצאת את המדינה, הסכימה ב"כ הבנק כי תצהיר התובעים ייחתם באיראן כאשר בא כוחם יאשר כי בשיחה טלפונית אישר התובע 1 את תוכנו.
13. התובעים מוסיפים וטוענים כי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958 קובע "הכרה אגבית" של בית משפט בפסק הזר בעניין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו עניין. התובעים מבקשים כי בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 11(ב) הנ"ל על מנת להכיר בתוקף פסק הדין של בית המשפט באיראן לצורך הכרה במעמדם של התובעים כיורשי המנוח. לחלופין מתבקש בית המשפט ליתן ארכה לתובעים על מנת להגיש בקשה למתן צו ירושה בישראל.
14. בתשובתו לתגובת התובעים טען טויסטר מספר טענות המתייחסות לבקשה להכיר בתוקף צו קיום הצוואה כ"פסק חוץ" לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ. ראשית, לפי תקנה 355 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולפי סעיף 33 לפקודת הראיות, על המבקש להסתמך על פסק חוץ להמציא אישור קונסולרי מהנציג באותה מדינה בדבר אותנטיות המסמך המתיימר להיות פסק חוץ או מסמך רשמי אחר והדבר לא נעשה במקרה זה. שנית, לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, בית המשפט מוסמך להכיר באופן אגבי בפסק חוץ רק "אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". התובעים לא פרטו ולא הוכיחו כיצד מתקיים תנאי זה בענייננו. למעלה מן הצורך טוען טויסטר כי קיימים טעמים כבדי משקל מדוע אין זה צודק להכיר בפסק החוץ. שלישית, תנאי נוסף להכרה אגבית של פסק חוץ הוא שההכרה בו נעשית "אגב דיון". התובעים לא הוכיחו מהם כללי הדין הזר בשאלה האם צו הירושה יוצר השתק פלוגתא במקום "הולדתו". חזקת שוויון הדינים לא תסייע לתובעים שכן אין מדובר בהתדיינות בין אותם צדדים.
15. התובעים מצדם הגישו בקשה למחיקת סעיפים מתגובת טויסטר. לטענתם כתב תשובה אינו מהווה מקצה שיפורים ואין להציג במסגרתו טענות חדשות. לגופו של עניין, טוענים התובעים כי אין לבוא אליהם בטענה על אי צירוף אישור קונסולרי מאחר ולמדינת ישראל אין קונסוליה באיראן ואף אין נציג קונסולרי של איראן בארץ. אשר להכרה אגבית בפסק החוץ, צו הירושה ניתן על ידי בית המשפט מוסמך במקום מושבו של המנוח שקבע כי אלמנתו ובנו יורשים את עזבונו ולפיכך "מן הדין ומן הצדק" להכיר בו.